הזקנה, כמו כל שלב בחיים, מביאה איתה שינויים רבים שיכולים להיות פיזיים, נפשיים, קוגניטיביים ואחרים. אבל מעבר לשינוי הטבעי, הברור והצפוי, נדמה שהבדידות היא השינוי שהפך נפוץ יותר ויותר בשנים האחרונות, ונעשה קשה מנשוא עבור בני הגיל השלישי.
שוחחנו עם חיה רמתי, מנהלת מרכז לייעוץ והכוונה למציאת בתי אבות, שהסבירה כי תחושת השייכות היא המפתח לשיפור משמעותי באיכות חייו של קשיש. מגורים בסביבה אנושית עוטפת, היא מסבירה, הם המפתח להעלאת תחושת השייכות לקהילה וליציקת משמעות חדשה לחיים.
בדידות היא המחלה השקופה הנפוצה ביותר בקרב אנשים מבוגרים
כשחושבים על מבוגרים ועל הבעיות הבריאותיות שמאפיינות אותם, המחלות שעולות לראש הן לרוב סוכרת, דלקות פרקים, לחץ דם גבוה וכדומה. הבדידות לעומת זאת, איננה מחלה שאפשר לבדוק את רמת חומרתה באמצעות מדדים כלשהם, והרופאים לא תמיד שואלים את הקשיש לגביה. במקרים רבים, האדם המבוגר נראה כמתפקד בצורה תקינה לכאורה, לכן בני משפחתו מתקשים להבין מהו המענה הדרוש לצורך האמיתי שלו, ומבלי להתכוון "מפספסים" את ההתכנסות פנימה, ואת ההחמרה במצבו הנפשי.
למידע נוסף על דיור מוגן בקרו באתר של חיה רמתי >>>
מדוע אנשים בגיל השלישי נעשים בודדים כל כך? התשובה טמונה בשילוב של נסיבות חיים אובייקטיביות ושינויים חברתיים שחלים לאורך השנים. זו יכולה להיות מוגבלות פיזית שמפריעה להתנהלות בבית או מחוץ לבית, אובדן של חברים לעבודה והתנתקות הקשר עמם בשל היציאה לגמלאות, ריחוק גאוגרפי מחברים ובני משפחה ועוד.
המחלה השקופה הזו, הבדידות, משבשת את הנפש ואת הגוף כאחד, ומחקרים מראים שהיא אפילו עלולה להאיץ תהליכים של דמנציה.
מגורים בקרבת אנשים מבוגרים אחרים עוזרת להם להרגיש שווים
הבית מתחיל להתרוקן מהילדים שבגרו, בן או בת הזוג הלכו לעולמם והאדם לעתים מוצא את עצמו בחדר שקט, מבלי שיהיו לו בני שיח במשך שעות ארוכות. גם במצבים שבהם מדובר בקשיש שמבצע בעצמו את עבודות הבית ולא זקוק לסיוע פיזי ובוודאי שלא סיעודי, הבדידות היא מחלה לכל דבר עבורו, וההשלכות שלה, כאמור, עלולות להיות פגיעה משמעותית בבריאות.
עבור רבים, עצם המחשבה למעבר לדיור מוגן מרתיעה ומעוררת חששות רבים, ועלולה להיתפס בתור "הודאה בחולשה". כיוון שהגאווה היא מאפיין של רבים מבני הגיל השלישי, שמתקשים לבקש עזרה או להודות בכך שהם בודדים, על אחת כמה וכמה יהיה להם קשה להבין באמת עד כמה מעבר למקום מגורים מתאים יותר עבורם, עשוי להביא טוב לחייהם.
חשוב להבין עד כמה המגורים של אדם זקן בתוך קהילה צעירה, שאין בה כמעט אנשים בגילו, עלולה להוות עבורו אתגר חברתי ופסיכולוגי שיקשה מאוד על חייו. השוני הניכר לעין, בעיקר בקרב מבוגרים שיש להם מוגבלות פיזית, האטה בתפקוד, רעידות או מאפיינים אחרים ש"מסגירים" את גילו, עלול לגרום לקשיש להרגיש כמו מעין "מטרד" לסביבה מצד אחד, ובגלל גאוותו לחשוש לבקש עזרה, מצד שני, מה שמביא אותו למבוי סתום.
בדיור מוגן, המציאות משתנה עבורו והאדם מתגורר בקבוצה של אנשים שווים ודומים לו בשני היבטים עיקריים:
1. טווח גילים דומה: לרוב, המעבר לדיור מוגן נעשה בגילאי 70 ומעלה לכל הפחות, כך שמרבית האנשים שמתגוררים במקום הם בני גילו של הקשיש. הם מבינים את הזיכרונות שלו ולעתים חולקים את אותן החוויות, מבינים את ההומור טוב יותר מצעירים, מכירים את המוזיקה ואת התרבות ה"ישנה".
2. תחושת השותפות וההבנה: אנשים מבוגרים מתמודדים עם אתגרים דומים, וקל להם לשתף את התחושות הללו עם אנשים אחרים שמבינים אותם באמת, הם אינם זקוקים ל"מסכות", קל להם יותר להודות בחולשה שלהם ולחלוק רגשות.
תחושת ה"שווה בין שווים" מחזירה לאדם את הביטחון העצמי ומעודדת אותו ליצור אינטראקציות חברתיות, מבלי לחשוש משיפוטיות של הסביבה הקרובה.
חשיבות הסיוע הסיעודי והתפקודי בחייו של אדם קשיש
מעבר להיבט החברתי, הבדידות נובעת לעיתים קרובות מחרדה קיומית. מבוגרים רבים שמתגוררים לבד, חוששים מהרגע שבו יצטרכו לבקש עזרה, בין אם לצורך משימות יום-יום פשוטות כמו הליכה לדואר או לבנק, או תמיכה נרחבת יותר בפעולות בסיסיות כמו רחצה ואכילה.
קשישים חוששים במיוחד מהתמודדות עם מצבים מסוכנים כמו נפילה, פציעה או מחלה, שעלולים להפוך למסכני חיים עבורם. לעתים, החרדה הזו משתקת אותם נפשית, וגורמת להם להתכנס עוד יותר בביתם.
דיור מוגן מספק לקשישים מעטפת שלמה של סיוע רפואי, תפקודי וחברתי, שמהווה עבורם רשת ביטחון. כאשר הנטל התפקודי והחרדה הבריאותית מקבלים מענה כחלק מאותה המעטפת, הנפש מתפנה לדברים החשובים האחרים שהם קשרים אנושיים, תחביבים והנאה מהחיים. זוהי דרך שהיא הרבה מעבר לטיפול בגוף, זהו מענה נהדר לבדידות, שמעניק שקט נפשי.
